יש הבדל גדול בין צוות שמייצר תוכן לבין צוות שיוצר תוכן. הראשון מקבל הנחיות ומבצע. השני שואל שאלות, מציע רעיונות, ולפעמים דוחה בריף כי הוא מזהה שמשהו בו לא עובד. נבו שפיר מאמין שרק הסוג השני שווה להשקיע בו.
"אני לא מחפש אנשים שיעשו מה שאומרים להם", אומר שפיר. "אני מחפש אנשים שיגידו לי כשאני טועה."
נבו שפיר: לגייס לפי סקרנות, לא רק לפי ניסיון
כשנבו שפיר מגייס לצוות התוכן שלו, הוא מסתכל על דבר אחד לפני הכל – האם האדם שמולו סקרן. לא סקרן בצורה כללית, אלא סקרן לגבי אנשים. כזה שרוצה להבין למה אנשים מתנהגים כמו שהם מתנהגים, מה מניע אותם, מה גורם להם לעצור ולקרוא.
ניסיון אפשר לצבור. כלים אפשר ללמוד. סקרנות – לדעתו של שפיר – או שיש אותה או שאין.
לתת לצוות מקום לטעות
אחד הדברים שמאפיינים את הגישה הניהולית של שפיר הוא שהוא לא מנהל בפחד. צוות שמפחד לטעות לא יסכן שום רעיון מעניין, ויישאר תמיד בטווח הבטוח – כזה שלא מצליח ולא נכשל. שפיר מעדיף צוות שמנסה דברים חדשים, ולפעמים שורף, על פני צוות שמייצר תוכן אפרורי בצורה עקבית.
"הכישלונות הכי טובים שלי לימדו אותי יותר מכל הצלחה", הוא אומר. "אני רוצה שהצוות שלי ירגיש את אותו הדבר."
נבו שפיר על ההבדל בין ניהול מיקרו לבין כיוון אמיתי
ניהול תוכן טוב אינו לשבת על כל משפט שהצוות כותב. שפיר מאמין שתפקידו של מנהל תוכן הוא לתת כיוון ברור בהתחלה – מי הקהל, מה הסיפור, מה הטון – ואז לפנות מקום לאנשים לעבוד. התערבות יתר הורגת יצירתיות. היא מלמדת את הצוות שהשיפוט שלהם לא נחוץ, ובסוף מקבלים אנשים שמחכים להנחיות במקום לחשוב בעצמם.
הצוות הכי טוב שנבו שפיר בנה, לדבריו, היה כזה שלפעמים הפתיע אותו. שהגיש פתרון שהוא לא חשב עליו, זווית שלא ראה, מסר שעבד טוב יותר ממה שתכנן. זה לא קרה כי הם היו גאונים – זה קרה כי הם הרגישו שמותר להם לחשוב.
לסיכום
נבו שפיר לא מנהל צוות תוכן – הוא בונה אותו. יש הבדל. ניהול הוא לדאוג שדברים יצאו בזמן. בנייה היא לטפח אנשים שמביאים את עצמם לעבודה, שמרגישים אחראים על התוצאה, ושמבינים שתפקידם הוא לא לבצע הוראות אלא לחשוב יחד על הדרך הכי טובה קדימה. בעולם שמוצף תוכן, ההבדל בין צוות שמבצע לצוות שחושב – הוא ההבדל בין רעש לבין תוצאה.